לעתים קרובות אפשר לתקן דברים שמתקלקלים, ואפילו אם נתקלקלו כתוצאה מרשלנות או אף מפשיעה. כך בכלים ואביזרים כגון בגדים או מכונות וכך גם בגוף האדם ואף בנפשו. לכאורה, כך גם בקלקולים מערכתיים/חברתיים, אבל כבר עמדנו על כך שכל עוד השרידות האישית וההשתייכות למעמד השליט היא העומדת בראש מאוויי המופקדים על מערכות אלו, אין סיכוי אמיתי לתיקון. בכל מקרה, כדי לתקן משהו שהתקלקל, צריך להיות אומן בעל יכולות ייחודיות, אבל התיקון תמיד יהיה מכאן ולהבא. למשל, רופא עשוי לרפא אדם ולהשיבו לאיתנו מכאן ואילך, אולם אין בכוחו למחוק כל שריד למחלה ולהשיב את המטופל למצבו בטרם חלה, וכך גם בתיקון עצמים דוממים למיניהם ע"י מומחים לדבר.
הנ"ל נכון לגבי אומן בשר ודם, אבל כמובן לא ביחס לבורא יתברך. כאשר הוא מתקן משהו, הריהו משיבו לקדמותו ממש כנאמר בפרשת השבוע שלנו (שמות ט"ו): [כו] ויאמר אם-שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל-חקיו--כל-המחלה אשר-שמתי במצרים, לא-אשים עליך, כי אני ה', רפאך. אם הוא מבטיח: כל-המחלה אשר-שמתי במצרים, לא-אשים עליך, בשביל מה צריכים את הנימוק כי אני ה', רפאך בכללות, זהו הרעיון שאמרנו. כלומר גם אם סטינו מן הדרך שהתווה לנו ה' יתברך, וכתוצאה מכך בא עלינו איזה נגע רח"ל, כאשר נשוב אליו הוא ירפא אותנו כך שלא יוותר אפילו זכר מאותו נגע. וכדי להבין זאת נתבונן בפסוק ובמה שקדם לו:
בפסוק שציטטנו יש ארבעה תנאים מצטברים; התנאי הראשון הוא לשמוע לקול ה' אלקיך וכפירוש ר' אברהם אבן עזרא, אין הכוונה לשמיעת הדבר אלא להבנת טעמו. להבין היטב מה נדרש מאתנו. התנאי השני הוא והישר בעיניו תעשה, אלו מצוות עשה. שנעשה מה שציוונו לעשות. התנאי השלישי הוא והאזנת למצותיו שפירושו להישמר מלעבור על מצוות לא תעשה. והתנאי הרביעי, שלכאורה כולל את כל קודמיו, הוא ושמרת כל-חקיו. בדרך כלל, חוקים אלו מצוות שאין להן טעם ידוע. כפירושו של רש"י לפסוקנו, דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו כגון, לבישת כלאים ואכילת חזיר וכיוצא באלו.
כאמור, בניסיון להבין פסוק זה צריכים להתבונן בפסוקים שלפניו: [כב] ויסע משה את-ישראל מים-סוף, ויצאו אל-מדבר-שור; וילכו שלשת-ימים במדבר, ולא-מצאו מים. בני ישראל עברו את ים סוף ביבשה ואמרו שירה בהודאה לה' על הנס שעשה להם. על חוף הים הם הרגישו כל כך טוב ובטוח, שסירבו לעזוב את המקום. לכן נאמר ויסע משה את-ישראל בבנין הפעיל, כי משה היה צריך להכריח אותם להמשיך בתנועה. וכאשר הלכו לבסוף, לא מצאו מקור מים במשך שלושה ימים עד אשר אזלו המים בכליהם. וכשהגיעו סוף סוף למקום שיש בו מים, התברר שאינם ראויים לשתיה. [כג] ויבאו מרתה--ולא יכלו לשתת מים ממרה, כי מרים הם; על-כן קרא-שמה, מרה.
הם כרגיל מתלוננים, משה צועק אל ה' והבעיה נפתרת: [כד] וילנו העם על-משה לאמר, מה-נשתה. [כה] ויצעק אל-ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים; שם שם לו חק ומשפט, ושם נסהו. נחלקו רבותינו בשאלה מה היה אותו עץ, אבל כמעט כולם מסכימים שמדובר בעץ מר שהושלך אל המים המרים והמתיקם. רק ר' שמעון בן יוחאי סובר שמדובר בעץ החיים, התורה. האבן עזרא עומד על כך שהאירוע הזה עומד בניגוד בולט למכה הראשונה שהוכו המצרים. שם היו מים מתוקים וטובים לשתיה שהתקלקלו ונהפכו לדם, בעוד כאן היו מים מרים שנתמתקו ונהיו טובים לשתיה. להזכיר לבני ישראל, שזכרון מכות מצרים עדיין טרי אצלם, כי את הטבע מנהל הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו.
באותו הקשר מוסיף האבן עזרא, כי רופא משתדל לרפא בדרכי הטבע ולא תמיד הוא מצליח, כי ככה זה בטבע. לעומת זאת אם-שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, לא תצטרך לרופאים כי אני ה' רפאך. וכמו שריפאתי את המים, מה שאין בכוחו של שום רופא לעשות, כך ארפא אותך ולא יוודע כי אי פעם היית חולה. במדרש (מכילתא) נחלקו ר' יהושע ור' אליעזר המודעי אודות טיבם של המים: רבי יהושע אומר מרים היו לפי שעה ונמתקו. רבי אליעזר המודעי אומר מרים היו מתחלתם שנאמר המים המים שני פעמים: כמו בכל פרשה בתורה, השאלה היא מהן ההוראות עבורנו מסיפור זה שהתורה מספרת לנו.
להמתיק מר במתוק, או במר
בשם הרב המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של מורנו הבעש"ט, מובא פירוש מעניין לפרשה זו. ויבאו מרתה, הגיעו לתחושה של מרירות מתוך תסכול. בזמן קצר הם חוו רצף של נסים, ששיאו בקריעת ים סוף, עד שהכריזו כאשר הם כמו מראים באצבע: זה א-לי ואנוהו. כביכול ראו את הבורא יתברך בעינים. מיד אחר כך הם הולכים שלושה ימים במדבר, בלי שום חוויה אלוקית. לא פלא אם כן שחשו מרירות אשר התבטאה, בגשמיות, במרירות המים, על-כן קרא-שמה, מרה. המקום אליו הגיעו מתוסכלים ומרירים, נקרא מרה.
פירוש יפה זה יכול לעזור לנו להבין את מה שלמדנו עד כאן, ובעיקר את המחלוקות בשאלת זיהוי העץ שהמתיק את המים, האם היה עץ החיים המתוק כדעת רשב"י או שמא עץ מר כדעת ר' יהושע וחכמים אחרים. וכן האם המים היו מרים רק לפי שעה כדעת ר' יהושע, או שמא מרים היו מתחילתם כדעת ר' אליעזר. או במלים אחרות, כאשר נקלעים למצב מר, מהי הדרך להמתיקו לדעת רשב"י יש להתחיל בהתחברות לתורה הקדושה, תורת חיים, שבכוחה להמתיק כל מרירות, וזהו עניין עץ החיים שהמתיק את המים המרים. לדעת ר' יהושע ועוד חכמים, יש להתחיל בהתמרמרות על השפל אליו נקלעתי בהתרחקותי מה' יתברך, ובדרך זו להמתיק את המרירות שבאה כתוצאה מנסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתי, מחוצה לי כביכול.
באותה דרך נוכל להבין גם את המחלוקת בין ר' יהושע לר' אליעזר; השאלה היא אם רק מה שהיה תקין והתקלקל ניתן לתקן, כדעת ר' יהושע, או שמא גם מה שהיה פגום מתחילתו, ניתן לרפא רפואה שלמה, כדעת ר' אליעזר שניהם סוברים שאת המרירות יש להמתיק בהתמרמרות על השפל אליו הגעתי. כי התמרמרות כזו פירושה שאני לוקח אחריות על אותו שפל שאני מצוי בו, ולפיכך גם צפוי שהיא תניע אותי לחפש המתקה למצבי המר. שניהם גם מסכימים בדבר ההמתקה, שהיא התחברות לעץ החיים, התורה הקדושה. כמובן, לאחר שהקדים התמרמרות להמתקה. ר' יהושע סובר שזה יעיל רק אצל מי שהיה תקין והתקלקל בעוד ר' אליעזר סובר שגם מי שמעולם לא היה במצב תקין, גם הוא יכול להגיע להמתקה בדרך זו.
ולא מיותר להדגיש כי לדעת כולם - אין ממתיקים מצב מר באפס מעש, בהשלמה עם המצב. שהרי משה נדרש לעשות מעשה כדי להמתיק את המים, וזו הוראה נצחית לכל אחד ואחת בכל הדורות. וגם, לדעת כולם, ההמתקה היחידה האפשרית היא בטבילת כל הגוף ב'מי הדעת הטהור' כלשונו של הרמב"ם ביחס לתורה הקדושה. השאלה היא רק איך להגיע לאותה המתקה. האם במהלך ישיר, תוך התעלמות מכל הנגעים והלבושים הצואים כדעת רשב"י, או שמא לאחר שמתנקים קודם מכל הלכלוכים כדעת החכמים האחרים.
רשב"י הוא המקור לפנימיות התורה ובאופן לגמרי טבעי הוא מתייחס לפנימיותו של היהודי. בפנימיות, כל יהודי הוא טהור ומקושר לרבש"ע בקשר שאינו ניתן להתרה. מכיוון שכך, כדי לצאת ממצבו המר ולהתחבר למתיקות, כל שעליו לעשות הוא לחשוף קשר זה בנפשו. ולצורך כך די שיתעסק בלימוד התורה וכל מה שנראה מר, יתגלה כמתוק. החכמים האחרים מודעים גם הם לפנימיות זו של היהודי, אבל הם סוברים שהפגמים החיצוניים עלולים להפריע לחשיפת הקשר הפנימי ועל כן יש להתנקות מהם קודם שניגשים לשלב ההמתקה. לדעתם כאשר מר ליהודי, עליו לדעת ולהודות שזו תוצאה של ריחוק מה' יתברך. הודאה זו תביא אותו לכעוס על עצמו שהתרחק כל כך, וזה עצמו יאפשר את הקירוב לה', את חידוש הקשר שנראה כאילו הותר.
האמת היא ששתי הדרכים דרושות, ורק השילוב של שתיהן מוביל אל היעד הנכסף, המתקה. השאלה היא רק באיזו דרך להתחיל, ועל כך הדעות השונות. בדורנו, הדור האחרון לגלות והראשון שיזכה לגאולה האמיתית והשלמה - דרכו של רשב"י היא המתאימה ביותר לצורך התחלה. אפשר לומר שזו גם דעתו של ר' יהושע במקרה של מי שכמונו, מעולם לא היה במצב תקין. אצל אחד כזה לא תעזור התמרמרות, כי אין לו מושג על מה להתמרמר. הוא פשוט צריך ללכת בדרך שמתווה רשב"י, לעסוק בפנימיות התורה, ואז יגלה את הקשר העצמי שלו לרבש"ע ויזכה להמתקה. כל זה למדנו מסיפור של התורה אודות אירוע אחד שאירע לכלל ישראל. בעקבות קדמונינו, השלכנו זאת על חיי הפרט, אבל ברור לגמרי שזה נכון גם לכלל. הרי במקור מדובר על הכלל. הגיע הזמן שחיינו כאן יתמתקו, וזה תלוי רק בנו.
בידינו לעשות שיהיה רק טוב ליהודים.
הנ"ל נכון לגבי אומן בשר ודם, אבל כמובן לא ביחס לבורא יתברך. כאשר הוא מתקן משהו, הריהו משיבו לקדמותו ממש כנאמר בפרשת השבוע שלנו (שמות ט"ו): [כו] ויאמר אם-שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו, ושמרת כל-חקיו--כל-המחלה אשר-שמתי במצרים, לא-אשים עליך, כי אני ה', רפאך. אם הוא מבטיח: כל-המחלה אשר-שמתי במצרים, לא-אשים עליך, בשביל מה צריכים את הנימוק כי אני ה', רפאך בכללות, זהו הרעיון שאמרנו. כלומר גם אם סטינו מן הדרך שהתווה לנו ה' יתברך, וכתוצאה מכך בא עלינו איזה נגע רח"ל, כאשר נשוב אליו הוא ירפא אותנו כך שלא יוותר אפילו זכר מאותו נגע. וכדי להבין זאת נתבונן בפסוק ובמה שקדם לו:
בפסוק שציטטנו יש ארבעה תנאים מצטברים; התנאי הראשון הוא לשמוע לקול ה' אלקיך וכפירוש ר' אברהם אבן עזרא, אין הכוונה לשמיעת הדבר אלא להבנת טעמו. להבין היטב מה נדרש מאתנו. התנאי השני הוא והישר בעיניו תעשה, אלו מצוות עשה. שנעשה מה שציוונו לעשות. התנאי השלישי הוא והאזנת למצותיו שפירושו להישמר מלעבור על מצוות לא תעשה. והתנאי הרביעי, שלכאורה כולל את כל קודמיו, הוא ושמרת כל-חקיו. בדרך כלל, חוקים אלו מצוות שאין להן טעם ידוע. כפירושו של רש"י לפסוקנו, דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו כגון, לבישת כלאים ואכילת חזיר וכיוצא באלו.
כאמור, בניסיון להבין פסוק זה צריכים להתבונן בפסוקים שלפניו: [כב] ויסע משה את-ישראל מים-סוף, ויצאו אל-מדבר-שור; וילכו שלשת-ימים במדבר, ולא-מצאו מים. בני ישראל עברו את ים סוף ביבשה ואמרו שירה בהודאה לה' על הנס שעשה להם. על חוף הים הם הרגישו כל כך טוב ובטוח, שסירבו לעזוב את המקום. לכן נאמר ויסע משה את-ישראל בבנין הפעיל, כי משה היה צריך להכריח אותם להמשיך בתנועה. וכאשר הלכו לבסוף, לא מצאו מקור מים במשך שלושה ימים עד אשר אזלו המים בכליהם. וכשהגיעו סוף סוף למקום שיש בו מים, התברר שאינם ראויים לשתיה. [כג] ויבאו מרתה--ולא יכלו לשתת מים ממרה, כי מרים הם; על-כן קרא-שמה, מרה.
הם כרגיל מתלוננים, משה צועק אל ה' והבעיה נפתרת: [כד] וילנו העם על-משה לאמר, מה-נשתה. [כה] ויצעק אל-ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים; שם שם לו חק ומשפט, ושם נסהו. נחלקו רבותינו בשאלה מה היה אותו עץ, אבל כמעט כולם מסכימים שמדובר בעץ מר שהושלך אל המים המרים והמתיקם. רק ר' שמעון בן יוחאי סובר שמדובר בעץ החיים, התורה. האבן עזרא עומד על כך שהאירוע הזה עומד בניגוד בולט למכה הראשונה שהוכו המצרים. שם היו מים מתוקים וטובים לשתיה שהתקלקלו ונהפכו לדם, בעוד כאן היו מים מרים שנתמתקו ונהיו טובים לשתיה. להזכיר לבני ישראל, שזכרון מכות מצרים עדיין טרי אצלם, כי את הטבע מנהל הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו.
באותו הקשר מוסיף האבן עזרא, כי רופא משתדל לרפא בדרכי הטבע ולא תמיד הוא מצליח, כי ככה זה בטבע. לעומת זאת אם-שמוע תשמע לקול ה' אלקיך, לא תצטרך לרופאים כי אני ה' רפאך. וכמו שריפאתי את המים, מה שאין בכוחו של שום רופא לעשות, כך ארפא אותך ולא יוודע כי אי פעם היית חולה. במדרש (מכילתא) נחלקו ר' יהושע ור' אליעזר המודעי אודות טיבם של המים: רבי יהושע אומר מרים היו לפי שעה ונמתקו. רבי אליעזר המודעי אומר מרים היו מתחלתם שנאמר המים המים שני פעמים: כמו בכל פרשה בתורה, השאלה היא מהן ההוראות עבורנו מסיפור זה שהתורה מספרת לנו.
להמתיק מר במתוק, או במר
בשם הרב המגיד ממזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של מורנו הבעש"ט, מובא פירוש מעניין לפרשה זו. ויבאו מרתה, הגיעו לתחושה של מרירות מתוך תסכול. בזמן קצר הם חוו רצף של נסים, ששיאו בקריעת ים סוף, עד שהכריזו כאשר הם כמו מראים באצבע: זה א-לי ואנוהו. כביכול ראו את הבורא יתברך בעינים. מיד אחר כך הם הולכים שלושה ימים במדבר, בלי שום חוויה אלוקית. לא פלא אם כן שחשו מרירות אשר התבטאה, בגשמיות, במרירות המים, על-כן קרא-שמה, מרה. המקום אליו הגיעו מתוסכלים ומרירים, נקרא מרה.
פירוש יפה זה יכול לעזור לנו להבין את מה שלמדנו עד כאן, ובעיקר את המחלוקות בשאלת זיהוי העץ שהמתיק את המים, האם היה עץ החיים המתוק כדעת רשב"י או שמא עץ מר כדעת ר' יהושע וחכמים אחרים. וכן האם המים היו מרים רק לפי שעה כדעת ר' יהושע, או שמא מרים היו מתחילתם כדעת ר' אליעזר. או במלים אחרות, כאשר נקלעים למצב מר, מהי הדרך להמתיקו לדעת רשב"י יש להתחיל בהתחברות לתורה הקדושה, תורת חיים, שבכוחה להמתיק כל מרירות, וזהו עניין עץ החיים שהמתיק את המים המרים. לדעת ר' יהושע ועוד חכמים, יש להתחיל בהתמרמרות על השפל אליו נקלעתי בהתרחקותי מה' יתברך, ובדרך זו להמתיק את המרירות שבאה כתוצאה מנסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטתי, מחוצה לי כביכול.
באותה דרך נוכל להבין גם את המחלוקת בין ר' יהושע לר' אליעזר; השאלה היא אם רק מה שהיה תקין והתקלקל ניתן לתקן, כדעת ר' יהושע, או שמא גם מה שהיה פגום מתחילתו, ניתן לרפא רפואה שלמה, כדעת ר' אליעזר שניהם סוברים שאת המרירות יש להמתיק בהתמרמרות על השפל אליו הגעתי. כי התמרמרות כזו פירושה שאני לוקח אחריות על אותו שפל שאני מצוי בו, ולפיכך גם צפוי שהיא תניע אותי לחפש המתקה למצבי המר. שניהם גם מסכימים בדבר ההמתקה, שהיא התחברות לעץ החיים, התורה הקדושה. כמובן, לאחר שהקדים התמרמרות להמתקה. ר' יהושע סובר שזה יעיל רק אצל מי שהיה תקין והתקלקל בעוד ר' אליעזר סובר שגם מי שמעולם לא היה במצב תקין, גם הוא יכול להגיע להמתקה בדרך זו.
ולא מיותר להדגיש כי לדעת כולם - אין ממתיקים מצב מר באפס מעש, בהשלמה עם המצב. שהרי משה נדרש לעשות מעשה כדי להמתיק את המים, וזו הוראה נצחית לכל אחד ואחת בכל הדורות. וגם, לדעת כולם, ההמתקה היחידה האפשרית היא בטבילת כל הגוף ב'מי הדעת הטהור' כלשונו של הרמב"ם ביחס לתורה הקדושה. השאלה היא רק איך להגיע לאותה המתקה. האם במהלך ישיר, תוך התעלמות מכל הנגעים והלבושים הצואים כדעת רשב"י, או שמא לאחר שמתנקים קודם מכל הלכלוכים כדעת החכמים האחרים.
רשב"י הוא המקור לפנימיות התורה ובאופן לגמרי טבעי הוא מתייחס לפנימיותו של היהודי. בפנימיות, כל יהודי הוא טהור ומקושר לרבש"ע בקשר שאינו ניתן להתרה. מכיוון שכך, כדי לצאת ממצבו המר ולהתחבר למתיקות, כל שעליו לעשות הוא לחשוף קשר זה בנפשו. ולצורך כך די שיתעסק בלימוד התורה וכל מה שנראה מר, יתגלה כמתוק. החכמים האחרים מודעים גם הם לפנימיות זו של היהודי, אבל הם סוברים שהפגמים החיצוניים עלולים להפריע לחשיפת הקשר הפנימי ועל כן יש להתנקות מהם קודם שניגשים לשלב ההמתקה. לדעתם כאשר מר ליהודי, עליו לדעת ולהודות שזו תוצאה של ריחוק מה' יתברך. הודאה זו תביא אותו לכעוס על עצמו שהתרחק כל כך, וזה עצמו יאפשר את הקירוב לה', את חידוש הקשר שנראה כאילו הותר.
האמת היא ששתי הדרכים דרושות, ורק השילוב של שתיהן מוביל אל היעד הנכסף, המתקה. השאלה היא רק באיזו דרך להתחיל, ועל כך הדעות השונות. בדורנו, הדור האחרון לגלות והראשון שיזכה לגאולה האמיתית והשלמה - דרכו של רשב"י היא המתאימה ביותר לצורך התחלה. אפשר לומר שזו גם דעתו של ר' יהושע במקרה של מי שכמונו, מעולם לא היה במצב תקין. אצל אחד כזה לא תעזור התמרמרות, כי אין לו מושג על מה להתמרמר. הוא פשוט צריך ללכת בדרך שמתווה רשב"י, לעסוק בפנימיות התורה, ואז יגלה את הקשר העצמי שלו לרבש"ע ויזכה להמתקה. כל זה למדנו מסיפור של התורה אודות אירוע אחד שאירע לכלל ישראל. בעקבות קדמונינו, השלכנו זאת על חיי הפרט, אבל ברור לגמרי שזה נכון גם לכלל. הרי במקור מדובר על הכלל. הגיע הזמן שחיינו כאן יתמתקו, וזה תלוי רק בנו.
בידינו לעשות שיהיה רק טוב ליהודים.
